אחרי 21 מדליות ג׳ודו בינלאומיות – גילי כהן היא חלק מקומנדו הג׳ודו של נשות הדרים. בשישי-שבת בוינגייט הן ישתתפו בטורניר ליגת הנשים הראשון מתוך שבעה לעונה. אירחנו אותה לעשר שאלות
איך הגעת לרוגבי?
״הגעתי לרוגבי בזכות ירדן (מאירסון). אנחנו חברות כבר 20 שנה מהיום בו היינו הבנות היחידות במחנה אימון לג׳ודו. אז ירדן גייסה אותי להדרים לפני שפרשתי. אבא שלי הוא דרום אפריקאי, אז הכרתי את הענף וידעתי שאהנה. אז אני וירדן, המאמנת מיכל טרבולוס ושחר רייכר האגדי הצלחנו להקים קבוצת נשים והתחלנו לשחק״.
מה אנשים הכי לא יודעים על רוגבי?
״אנשים לא יודעים כלום!!!
לצערי הענף לא זוכה לתדמית טובה וזה חבל מאוד כי יש בו המון איכויות. בעיקר הייתי שמחה אם יותר אנשים היו מבינים שלמרות שהוא נראה אלים, בעצם מדובר במשחק מאוד מובנה שהקבוצתיות בו היא ערך עליון. ושעל המגרש יש מקום לכל מיני סוגים של שחקניות ושחקנים – ויכולות שונות יכולות לבוא לידי ביטוי״.
מה יש ברוגבי שאולי חסר בג׳ודו?
״קצת קשה לי להשוות כי ג׳ודו היה המקצוע שלי ורוגבי תחביב. מה שכן – טוב שאין ברוגבי שקילות.״
מה בכל זאת עדיף בג׳ודו על רוגבי?
״שיש בו שקילות!״
השטות הכי גדולה שעשית לפני שהבנת את המשחק?
״עשיתי?…. אני עדיין לא מבינה רוגבי כמו שצריך וממשיכה לעשות שטויות. לא נורא. העיקר הכוונות שלי טובות״.
רק משחקת או גם אוהדת? צפית למשל בגביע העולם של הגברים?
״כשהייתי קטנה הייתי צופה קצת עם אבא שלי. מאז שהתחלתי לשחק אני צופה יותר – צופה גם ביוטיוב במשחקי שביעיות נשים. גביע העולם? בטח שצפיתי, חלק בהקרנות עם המועדון. ושמחתי שהמלך סייה (קפטן דרום אפריקה, סייה קוליסי ר.ד) הניף את הווב אליס!״
השחקנית שאת הכי מפחדת ממנה!
״ברור שאף אחת. רגע, אולי מירדן, אבל היא בקבוצה שלי אז הכל בסדר.״
איזו ג׳ודאית היית מעבירה עכשיו לרוגבי?
״כל אחת (בהתחשב גם בסגל הקצר שלנו). אבל אם הייתי צריכה לבחור אחת, אז תמנע נלסון לוי, שהיא חברה טובה של ירדן ואני בטוחה שתשתלב בקבוצה במהירות. הכינוי שנתתי לה פעם הוא ׳לוויתן קטלן׳, אז היא לגמרי מתאימה למשחק״.
יותר ברצינות, היית חלק מנבחרת ברמה עולמית. יש מצב שנגיע לזה גם ברוגבי?
“כשהתחלתי ג'ודו בגיל ארבע, וגם כשהגעתי לנבחרת בגיל 15, ישראל עדיין לא הייתה נבחרת ג׳ודו ברמה העולמית הגבוהה. בטח לא בנשים. נכון שכבר אז היה מדובר בענף האולימפי המוביל בארץ, אבל בכל זאת, מספר הנשים שהתאמנו היה מאוד מצומצם, לא היו תקציבים וההצלחות היו מעטות ולא בגדר סטנדרט. מה שאני מנסה להגיד הוא שהכל אפשרי. אמנם רוגבי הוא ענף נישתי פה בארץ וההתחלה קשה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לפתח את הענף ולהתקדם. ברור שצריך לחלום רחוק, אבל חשוב לשים יעדי ביניים בדרך: הרחבת החשיפה לענף, יצירת תשתית בגילי ילדים ונוער, גיוס שחקנים ושחקניות חדשות, לשפר את רמת האימון, לשדרג מתקנים ועוד ועוד.
ואם ללמוד מהג׳ודו, הדרך היחידה לעשות זאת היא לדרוש 100% מקצוענות מכל מי שיש לו נגיעה בענף. כבר עכשיו כולם וכולן צריכות להתנהל כאילו אנחנו ברמה הגבוהה ביותר: בכל מסירה, בכל החלטה מנהלתית, בכל אימון, בכל משחק, בכל יום. דרישות גבוהות הן לא דבר פשוט, אבל רק ככה אפשר להתקדם״.
והמטרות שלך?
״ברמה האישית, נטו ליהנות מהמשחק, מהמועדון, מהחברותא. אם תוך כדי אני יכולה לעזור למועדון ולענף כולו להתפתח, אני שמחה.״
(רונן דורפן)
