מאת: ארם אבירם
אמנם אף נבחרת צפונית לא הגיעה לגמר, אבל בתמורה קיבלנו את הגמר הקלאסי ביותר שאפשר לבקש. יש הרבה נקודות דימיון בין שתי הנבחרות שיפגשו מחר בגמר בפאריז מצד אחד, אבל הן גם כל כך שונות האחת מהשניה.
שתי אומות הראגבי הגדולות בעולם יתחרו בניהן בשבת על התואר "אלופת העולם". שתי מדינות בהן ראגבי נמצא ממש בדרגה של דת. שתי מדינות שזכו יחד בשש מתשע אליפות העולם שהתקיימו עד כה. זהו הקרב הגדול מכולם. גם לניו זילנד וגם לדרום אפריקה יש שלוש זכיות עד כה. מחר בסביבות חצות שעון ישראל, רק לאחת מהן יהיו ארבע אליפויות ואת הזכות לטעון שהיא היא הגדולה מכולן.
בזמן שאת הוויכוח מי מהן גדולה יותר קשה מאוד להכריע, הרי שהדרך בה הן משחקות את הראגבי שלהן והפילוסופיה של המאמנים שלהן שונה בתכלית.
דיברנו הרבה בפודקאסט של ראגבי ישראל במהלך הטורניר, על השינוי בסגנון המשחק של דרום אפריקה שפיתחה יכולות לשחק גם בסגנון יותר פתוח מאשר הראגבי הפיזי, האגרסבי והטקטי שאיפיין אותה לאורך השנים.
ראסי ארסמוס הסביר שהשינוי הזה הגיע לאחר שצוות האימון של הספרינגבוקס הגיע למסקנה שהסגנון המסורתי שבו הם נסמכים על משחק של פורוורדס כדי להגיע למצבי הבקעה, מייצר תרחיש שבו לשופט יש השפעה גדולה יותר על התוצאה של מהלכי משחק. זאת מכיוון שבתוך ההתגוששות הצפופה הזאת של הפורוורדס יותר קשה לקבוע מה קרה ולקבל החלטה חדה וברורה. בכך שהם מוציאים את הכדור למגרש הפתוח הכל יותר ברור וההחלטות הן יותר ברורות ואובייקטיביות.
במחצית הראשונה מול צרפת הדרום אפריקאים ניצלו שלוש טעויות במגרש פתוח (פעמיים תחת האפ אנד אנדר ופעם באיבוד כדור בתאקל) כדי להבקיע טרייז מהירים מאוד. אם נסתכל על המשחק בכללותו, הרי שהצרפתים שלטו בכל אספקט של המשחק מלבד הקטע הזה של מספר הנקודות שהובקעו.
לפני חצאי הגמר, שוטטתי לי בטבלאות הסטטיסטיקה האישיות באתר של אליפות העולם. להפתעתי גיליתי שבכל מרכיב התקפי, אין לספרינגבוקס שום נציגות בקרב השחקנים המובילים. מדובר בנתונים כמו Runs, Off loads, Clean breaks ובעצם בכל פרמטר שמנבא משחק התקפי פתוח ומודרני כפי שאירלנד וצרפת משחקות למשל. אוקיי אמרתי לעצמי, כנראה שדרום אפריקה כל כך קבוצתית, שאין לה אף שחקן אחד שמוביל בקטגוריות האישיות. מיד הלכתי לבדוק את הסטטיסטיקות הקבוצתיות.
נחשו מה, הדרום אפריקאים גם לא קרובים להוביל בפרמטרים האלה מבחינה קבוצתית. האם יכול להיות שכל השינוי ההו כה מדובר הוא בעצם מצג והטעיה? אם נוסיף את מה שאנחנו יודעים אחרי חצי הגמר, הסטטיסטיקות האלו לא השתנו. יותר מזה, ניתן להגיד שדרום אפריקה לא היתה הקבוצה הטובה על המגרש במשחקים האלו. למרות זאת, היא הקבוצה שניצחה ועם זה היא מגיעה לגמר.
השורה התחתונה היא שדרום אפריקה יודעת איך לנצח והיא יודעת איך לגרום ליריב לטעות במקומות שנוחים לה. היא לא מוותרת לעולם. גם כאשר היא פחות טובה והיא תמיד נותנת את הכל. היא קצת כמו יתוש מעצבן. כזה שאתה מנפנף והוא שוב ושבו חוזר.השחקנים הדרום אפריקאים ממושמעים ומאמינים בשיטת המשחק שהמאמן שלהם מנחה והם לא סוטים ממנה במילימטר ובזה כוחם.
הניו זילנדים מגיעים למשחק הזה כשרבים מהפרשנים מהמרים עליהם כפייבוריטים. זו עובדה די מדהימה בהתחשב בכך שבמשחקם האחרון לפני האליפות הם הובסו על ידי הספרינגבוקס ומיד לאחר מכן הפסידו לצרפת במשחק הפתיחה. הניו זילנדים השתפרו ותפסו ביטחון ככל שהאליפות התקדמה.
רבע הגמר מול האירים היה רגע השיא של האול בלאקס בטורניר עם משחק קרוב לשלמות. העובדה שחצי הגמר מול ארגנטינה היה משחק יחסית קל, עשוי לשחק לטובתם ואפשר להניח שהם מגיעים קצת יותר רעננים למשחק הזה. זו נקודה שעשויה להתברר כקריטית, בתום שבעה שבועות קשוחים עבור שתי הקבוצות.
איאן פוסטר, המאמן הניו זילנדי הצליח לייצר יחידה מאוד מגובשת שמשחקת על פי תוכנית משחק סדורה מצד אחד אבל גם משאירה מקום ליצירתיות ול-Skill של השחקנים שלה. צריך לזכור שפוסטר היה כפסע מלהיות מפוטר לאחר תקופה לא טובה של האול בלאקס. השחקנים עצמם הם אלה שהצילו אותו כשהם הצהירו חד משמעית שהם מאחורי המאמן שלהם ושחוסר ההצלחה הוא באחריותם הבלעדית ולא בגלל צוות האימון. ישנה תחושה שהם משחקים עבור המאמן שלהם שיעזוב עם סיום האליפות.
ביקורת רבה נשמעה כלפי פוסטר באותה תקופה רעה. נטען כנגדו שהוא מתעקש להציב שחקנים לא בעמדה שלהם. את יואני שהוא ווינגר, הוא הציב בסנטר שני. את ג'ורדן שהוא פול באק, הוא שם בווינג. את בואדן בארט שהוא פליי האלף הוא העמיד בפול באק. את אחיו ג'ורדי הפול באק הוא שם בסנטר ראשון ואת ארדי סביאה שהוא פלנקר הוא הציב במספר שמונה.
'מה הוא עושה', כולם תהו? 'שישחק עם שחקנים בעמדות בהן הם מתמחים' הם אמרו. אבל פוסטר התעקש שמה שחשוב הוא שהשחקנים שהוא צריך יהיו על המגרש ופחות חשוב איפה הם ממוקמים. עושה רושם שזה אחד ההבדלים הגדולים בין שתי הנבחרות לקראת הגמר הזה.
עושה רושם שראסי ארסמוס וז'אק נינאבר לא מייחסים חשיבות רבה למי משחק על המגרש אלא לאילו תפקידים יתנו להם יתרון בכל שלב של המשחק. לדוגמא, האוקס שהביא את השינוי מול אנגליה והוביל את הדומיננטיות של הסקראם הדרום אפריקאי בעשרים הדקות האחרונות, שוב לא יפתח. אם מישהו תוהה מדוע, אולי הסיבה נעוצה בכך שברוב המשחקים, הסקראם הראשון במשחק קורה בסביבות הדקה ה-30. בפילוסופיה של צוות האימון של הספרינבוקס, אין שום סיבה לעייף את הנשק חודר הסקראמז שלהם, במשך חצי שעה של ריצה מצד לצד. לכן הם מכניסים אותו ברגע הנכון כדי לייצר הכרעה.
הספרינגבוקס שוב בחרו ספסל עם פיצול 7-1 לקראת הגמר. כשהם עשו את זה מול האול בלאקס בטוויקנהאם, כולם אמרו שזה סתם משחק אימון בו אפשר לעשות ניסויים. כשהם עשו את זה מול האירים, כולם אמרו שזה משחק בשלב הבתים שלא באמת מכריע שום דבר. עכשיו כשהם מהמרים על זה בגמר ובעצם משאירים את חוליית הקישור של ריינאך וליבוק מחוץ לסגל, נראה שהם מאמינים שנכון להציב שחקנים בתפקידים הנכונים עבור שיטת המשחק הספציפית בכל משחק, ללא קשר למי משחק.
האם ההחלטה על ספסל חסר שחקני קו אחורי וללא תשע תתברר כטעות? ברור שהדרום אפריקאים צופים משחק חפירות וטעויות לאור הגשם הצפוי והם רוצים את מלוא כוחה של הבומב סקוואד שלהם כדי להפעיל לחץ על האול בלאקס. פציעה אחת במקום ובזמן הלא נכון וההחלטה הזאת עשויה להתברר כקריטית. ראסי כמו שאנחנו יודעים, מעולם לא חשש מלהמר.
האם הניו זלנדים יגלו במשחק הקובע שההחלטה להמר על השחקנים הטובים ביותר ללא קשר לעמדות שלהם תתברר כטעות מול היריבה המסורתית והאיכותית ביותר שלהם?
לאור מה שהתפתח במהלך הטורניר, רבים חוזים ניצחון לניו זילנד. אם זה הולך לקרות, האול בלאקס יצטרכו לבנות יתרון מוקדם שייצר לחץ על הספרינגבוקס, במיוחד לאור העובדה שעל הספסל של דרום אפריקה אין שחקני קו למקרה שלא תיהיה להם ברירה והם יאלצו להמר על התקפה כדי לחזור למשחק.
אם המשחק יוכרע על חודן של נקודות ספורות, הרי שהדרום אפריקאים הוכיחו שהם יודעים לעשות את זה ללא קשר למהלך המשחק.
מחר בלילה נקבל את התשובות.
קרדיט לתמונות:
Phil Conrad – World Rugby/World Rugby via Getty Images Getty Images
Justin Setterfield – World Rugby/World Rugby via Getty Images
Photo by Michael Steele – World Rugby/World Rugby via Getty Images
