עם פציעתו של גל אבירם, הוביל עומר לוינסון את נבחרת ישראל בטורניר בזאגרב. הוא מסכם את הטורניר וגם התרשמויות ראשונות מהמעבר לסידני, אוסטרליה
(רונן דורפן)
סכם לי את הטורניר בזאגרב?
״הדבר החיובי שאפשר לקחת מזאגרב הוא שהצלחנו להשתפר ממשחק למשחק. גם ברוגבי ששיחקנו וגם בתוצאות – מלבד אולי במשחק האחרון. זו הייתה המטרה של זאק (לאבהלאבה) המאמן שלנו.
היום הראשון היה קשה, מול שתי נבחרות חזקות, שבדיה ולטביה. מול השוודים זה פחות עבד, אבל נגד הלטבים, שזכו בטורניר, פתחנו חזק והראינו שאנחנו יכולים להתמודד איתם. לצערי זה ברח במחצית השנייה. במשחק השלישי מול מולדובה בבתים הרגשנו שאנחנו חייבים לנצח, אמנם סיימנו בתיקו אבל אז ניצחנו אותם במשחקי הדירוג. לצערי במשחק האחרון נגד הפולנים לא הצלחנו להביא ניצחון, אבל כן היו רגעים יפים ששלטנו. הפולנים קבוצה טובה שרק לפני שנתיים ירדה מהדרג העליון.
אז בסך הכל אני מרוצה מההתפתחות שהראינו במהלך הטורניר עם נבחרת מאוד צעירה. הצעירים שהגיעו הראו רצינות ועשו את החלק שלהם״.
מי בלט?
״מי שהכי בלט זה יהל רוזיליו. זה אחרי עונה טובה גם בליגה האזורית וכולם מסכימים שזה הרוגבי הטוב בקריירה שלו עד עכשיו. אמנם זה באמת לא הטורניר הראשון שלו, אבל זה הרגיש כמו טורניר פריצה. אגב, זה עניין של נסיון וכמה מהצעירים יעשו את הקפיצה הזו בעתיד הקרוב״.
בעיות?
״אני הרגשתי שבסופו של דבר אחת הבעיות שלנו כנראה הייתה הכושר הגופני. בשביעיות זה קריטי. כושר של שביעיות הוא שונה מכושר של 15. אז יצא שברמה הבסיסית הכושר של החבר׳ה היה טוב בגלל עונת הליגה האזורית שבזכותה הם היו פעילים ברמה גבוהה. אבל זה לא היה כושר לרמה הגבוהה בשביעיות ולדעתי זה מנע מאיתנו ללכת רחוק יותר בטורניר.
ההכנה הייתה יחסית קצרה, אבל הצלחנו להוציא ממנה הרבה. זו לא הייתה מסגרת הזמן האידיאלית להכין שחקנים פיזית כי זה משחק שונה לגמרי גם בצורה בה משחקים וגם בפאן המנטלי.
אבל, וזה חשוב, אחרי טורניר אחד הנסיון צריך לבוא לידי ביטוי בטורניר הבא בבודפשט ביולי״.
דבר על להיות הקפטן
״ברמה הטכנית לקפטן שביעיות יש כנראה פחות השפעה על המשחק מקפטן של 15 כי אין יותר מדי זמן להחלטות טקטיות. אבל כמובן שמחתי לקבל עלי את האחריות הזו, להכין את השחקנים. זו זכות גדולה״.
שנה הבאה יהיו לנו כנראה תומאס ברמן ונמאני בולירואהרואה. איך ההרגשה בנבחרת לקראת האפשרות הזו?
״הם אמורים להצטרף לקמפיין ה-15 בסוף השנה וכמובן שהם יהיו תוספת נהדרת. שניהם שחקנים מעולים שגם מאוד אהובים בקרב השחקנים הישראלים שמכירים אותם הרבה שנים. גם דרך התל אביב היט. נאם שיחק בישראל כבר ב-2019.
שניהם דמויות מאד חיוביות ושחקנים טובים. תומאס הוביל מצויין את הג׳קלס בליגה האזורית, נמאני כנראה היה השחקן הטוב בליגה עד שנפצע. הם יהיו תוספת מאד משמעותית לנבחרת״.
אז אתה באוסטרליה עכשיו. מה אתה חווה שם?
״אז כן. אני ואח שלי מעיין, שהוא ספורטאי מצטיין, הגענו לסידני והצטרפנו לEastern Suburbs. מועדון מאד וותיק עם מסורת פה. מעיין משחק בקבוצה עד גיל 21 ואני עם הבוגרים. לי לקח קצת זמן להשתלב כי הגעתי פצוע בכף הרגל. אז בעצם שיחקתי רק שני משחקים עד שהצטרפתי לנבחרת.
די מדהים להיות במועדון עם כל כך הרבה שחקנים. אולי כמו כל מספר השחקנים בישראל. הייתי תקופה מסוימת בדרום אפריקה אז הכרתי את זה וכאן זה דומה״.
מה המטרות שלך שם?
״מה שמנסים להשיג פה זה משחק איכותי כל שבוע. זה מה שחסר לשחקנים הישראלים, לשחק ברמה גבוהה באופן קבוע תקופות זמן ארוכות. גם משפר לך את המשחק, גם בונה את ״סיבולת הרוגבי״ שלך״.
ומחוץ למגרש?
״בינתיים זו חוויה מצוינת, התרבות האוסטרלית מאוד מזמינה וחמה, אנשים טובים, הרוגבי ברמה טובה. אני עובד תוך כדי אימונים בשיפוצים, שזה קצת שונה מהתקופה בתל אביב היט. זה מלמד אותך לשלב את הרוגבי עם החיים האמיתיים. הכרנו המון אנשים, גם מקהילת הרוגבי וגם הקהילה היהודית, שמאוד עוזרים ותומכים בנו. אז תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד פה״.
