הפיזיותרפיסטית אליתה מור מספרת על האתגרים המקצועיים בספורט התחרותי בישראל, ועל המציאות האישית המורכבת כשבעלה נלחם בחזית.
כשעתיים וחצי לפני משחק רוגבי, אליתה מור כבר נמצאת במגרש. היא מכינה את הציוד, חובשת שחקנים ומכינה אותם למשחק. בשונה מענפי ספורט אחרים, ברוגבי כל השחקנים מגיעים אליה לטיפול כזה או אחר לפני שהם עולים למגרש. "בכל רגע יכול להיות אתגר חדש" היא מסבירה את הכוננות המתמדת במהלך המשחק – "ואחרי המשחק? העבודה רק מתחילה. זה יום עבודה ארוך" היא מחייכת.
מור (45), ילידת קיבוץ יזרעאל, היא הפיזיותרפיסטית של איגוד הרוגבי בישראל מאז 2008. את התואר הראשון בפיזיותרפיה השלימה באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני בפיזיותרפיה בספורט באוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה. הקשר שלה לרוגבי התחיל עוד בילדותה: "אצלנו בקיבוץ בשבת בבוקר יש רוגבי, אין כדורגל" היא נזכרת.
הדרך לפיזיותרפיה
הבחירה במקצוע הפיזיותרפיה לא הייתה מקרית. "בנערותי הייתי רקדנית ושם נתקלתי בכמה אתגרים גופניים. כשפניתי לרופאים, הם אמרו לי 'תפסיקי לרקוד', אבל כשפניתי לפיזיותרפיסטים, הם אמרו 'בואי נעבוד ותחזרי לרקוד'," היא משחזרת. "אז נדלקה אצלי הנורה להיות פיזיותרפיסטית שמחזירה ספורטאים לתפקוד."
את דרכה בטיפול בשחקני רוגבי החלה בעידודו של אחיה, עשהאל מור, שניהל את מועדון יזרעאל. "כשהייתי סטודנטית הוא דחק בי לעבוד עם הקבוצה. אמרתי לו שאני לא יודעת כלום" היא צוחקת. "אבל הוא הכריח אותי ואמר 'תקפצי למים, לא תנסי – לא תדעי'".
בהמשך, רענן פן, מאמן נבחרת ישראל דאז וחבר ילדות מהקיבוץ, הזמין אותה להצטרף לצוות הנבחרת. "לקח זמן עד שמצאתי את המקום שלי. גם לאיגוד לא היה איש מקצוע קבוע, היה מעסה פה או שם, לא משהו משמעותי" היא משתפת.
אתגרי הספורט התחרותי
רוגבי הוא ספורט הוליסטי המפתח את כל מערכות הגוף. "כל שחקן מפתח יכולות מגוונות," מסבירה מור, "ריצה, קואורדינציה, משיכה, דחיפה, עבודת רגליים, עבודת ידיים. המשחק מחייב כוח וזריזות בו-זמנית – אתה מרים שחקן ב'ליין-אאוט' שיכול לשקול מעל 100 קילו, דוחף ב'סקראם' ועובד בתיאום עם שמונה שחקנים אחרים. הספורט מטפח גם יכולות אירוביות עם ספרינטים ובעיטות – פשוט משתמשים בכל היכולות הגופניות."
בעבודתה, מור שמה דגש על מעקב רפואי מקצועי. "אני עולה למגרש כשצריך ועושה הערכה מקצועית. כמו בכל ספורט תחרותי, יכולים להיות מצבים שדורשים התערבות מקצועית."
מור משתפת בסיפור מתחילת הקריירה שלה: "במכבייה לפני שנים רבות, זיהיתי שחקן שחווה מצב של בלבול אחרי מגע במשחק. הוא התקשה להיזכר בתפקידו ובמיקומו במגרש. זה מצב שיכול לקרות בספורט מגע, והחשיבות היא בזיהוי המהיר ובטיפול הנכון. עם השנים רכשתי ניסיון רב בזיהוי סימנים כאלה, וכיום יש גם מודעות גבוהה יותר בקרב השחקנים והמאמנים. רוגבי, כמו כל ספורט מגע ומאמץ, דורש הכנה מתאימה וליווי מקצועי, וכשאלה קיימים – זה ספורט מצוין לפיתוח הגוף והאישיות."
הקרב על הדשא
הרצון של השחקנים להמשיך לשחק למרות אתגרים גופניים הוא חלק מהספורט התחרותי. "היה משחק של יזרעאל מול תל אביב בליגה, ואחד השחקנים התעקש להמשיך לשחק למרות המלצה רפואית לרדת מהמגרש. הוא התחיל להתווכח ואמר לי 'אני יכול'."
מור פנתה למאמן וביקשה ממנו להחליף את השחקן. "הוא צעק עליי וכעס וממש התעצבן" היא נזכרת "זה כי הוא מאוד תחרותי והוא לא רצה להשלים עם זה."
לדבריה היום המצב השתפר משמעותית ויש הרבה יותר מודעות לבריאות השחקנים. "השחקנים מבינים יותר את ההשלכות של המשך משחק במצבים מסוימים, יש פעמים שהם יורדים מרצונם ויש שלא. ספורטאים הם תחרותיים מטבעם, רוצים לנצח. אבל יש יותר מודעות לבריאות לטווח ארוך. משהו שהכנסתי זה עניין המודעות, החבישות המונעות, מה לעשות ומה לא."
תפקיד מאתגר, החלטות מקצועיות
לפעמים מור נדרשת לקבל החלטות מורכבות שעלולות להשפיע על תוצאות המשחקים. היא מספרת על מקרה באליפות אירופה לנוער: "אחד השחקנים התמודד עם בעיה בברך בחצי גמר. בערב בדקתי אותו ואבחנתי את המצב, והתפקוד שלו היה טוב יחסית. התייעצתי עם אורתופד בווידאו. השחקן היה משמעותי מאוד לקבוצה, במיוחד אחרי שעלינו לגמר."
היא ממשיכה: "החלטנו לחבוש לו את הברך ולעשות בדיקה על המגרש. היה לנו חשוב שהוא ידחוף ב'סקראם', התייעצנו עם ההורים והסברנו את המצב. התפקיד שלי להגיד מה המצב, מה הסיכונים והסיכויים. המאמן צריך להגיד עד כמה השחקן חשוב לו ובסוף השחקן הוא זה שמקבל את ההחלטה עם ההורים שלו."
התוצאה? "הוא רץ ועשה 'טריי'. התפקיד שלו היה לעשות 'סקראם', אבל הוא רץ 20 מטר ועשה 'טריי'. וניצחנו את הגמר הזה. ההחלטה הייתה יכולה להיות גרועה או טובה. אני יכולה לייעץ, אבל ההחלטה היא של השחקן בסופו של דבר."
העולם דרך עדשת הרוגבי
עבודתה של מור לקחה אותה לסיבובים רבים באירופה. "הייתי עם הנבחרת במלטה, קפריסין, צרפת, הולנד, דנמרק, נורבגיה, שוויץ, הונגריה, סלובניה, יוון, בולגריה, מולדובה, רומניה, קרואטיה, פולין, פורטוגל, צ'כיה, אוסטריה, לוכסמבורג," היא מונה בחיוך. היא מספרת בהומור שהדבר הראשון שהיא מחפשת במדינה חדשה הוא בית מרקחת: "אני צריכה להיות מוכנה עם משהו נגד אלרגיות, נגד כאבים… אני כמו בית מרקחת נייד."
הכנה מקצועית ואימון מיטבי
מור מדגישה את חשיבות ההכנה המקצועית. "אנחנו יודעים בכלל בעולם הספורט והפיזיותרפיה שיש דברים שאתה יכול לעשות כדי לשמור על עצמך. ההכנה המוקדמת של כוח וכושר עוזרת לשיפור ביצועים. אם אתה אוכל, שותה, ישן ומתאמן כמו שצריך, אתה יכול להגיע למצב אופטימלי."
אך בספורט דינמי כמו רוגבי, ישנם אתגרים רבים: "אנחנו במשחק דינמי עם מגע, יש המון משתנים שפשוט לא תלויים בך ואי אפשר להתכונן אליהם באופן מלא".
מור מציעה טיפים לשחקנים הצעירים: "קודם כל להבין את הרעיון של איך לבנות את הגוף מבחינת כוח, חדר כושר ומאפייני כושר שונים, ולבנות בהדרגתיות. הגוף יודע להתמודד עם עומסים גבוהים כל עוד מאפשרים לו להסתגל. לא לבוא ב'בום' – חשוב להתקדם בקצב נכון, כשעושים מהר מדי או יותר מדי עלולים להיתקל בקשיים. צריכה להיות תוכנית מסודרת להעלאת עומסים."
היא מדגישה גם את חשיבות התזונה והמנוחה: "להקפיד על תזונה נכונה בהתאם לעומסים. התזונה שלנו יודעת לתת הכל, כדאי להתייעץ עם תזונאי. גם שינה – להבין את המשמעות של שעות שינה וכמה זה חשוב בשביל שהגוף יתאושש ויחזור לעבוד. מצד אחד השרירים צריכים להתעייף, ומצד שני הם צריכים לנוח ולהתאושש לקראת המאמץ הבא."
החיים במלחמה: כשהבעל בשירות מילואים
על האתגרים המקצועיים התווסף בשנה האחרונה אתגר אישי משמעותי. בעלה של מור, עינן גרוסר, משרת במילואים ונקרא לדגל עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר. "הוא היה בשלושה סבבים, כמעט 200 ימים במילואים. הוא בחיל רגלים ועכשיו יצא לעוד סבב של 70 ימים עד אמצע מאי."
"זו תקופה מאתגרת" היא משתפת. "שבועיים אחרי פרוץ המלחמה הייתי אמורה לטוס עם קבוצת תל אביב היט ואמרתי שאין מצב שאני טסה כשבעלי במילואים, במלחמה."
אך גרוסר הפציר בה לנסוע. "הוא רצה שאהיה מוגנת ועסוקה ולא בבית בדאגה לגורלו, ועשיתי את זה. התברר שזו הייתה החלטה נכונה. הייתי מוקפת בשחקנים ובצוות, הייתי צריכה להיות מוסחת. ההיט ממש תמכו בי ונתנו לי מה שאני צריכה. זה ממש הציל אותי. מה שהיה טוב זה שהבית שלנו היה בקפריסין עם ההיט, אז הייתי בדקת קריאה, וכשידעתי שהוא עומד לצאת, הזמנתי כרטיס לארץ והייתי יוצאת איתו ל-48 שעות. הוא אפילו אסף אותי פעם אחת ישירות מהבסיס לשדה התעופה ומשם הביתה."
הימים חלפו ועינן גויס לסבב השלישי. "הוא היה המאתגר מכולם" היא מספרת. "הסבב היה אינטנסיבי מאד. אני הייתי בתוך זה כשהחברים שלו ובנות הזוג שלהם הפכו להיות חברים שלי, יצרנו קהילת תמיכה. זה תופס חלק משמעותי בחיים."
מור חושפת קושי נוסף: "מבחינתי, המון מהפוקוס היה על משפחות עם ילדים, ולנו אין. נשארנו לבד, אם אין לך ילדים אז את לא מעניינת. אנחנו נשואים שבע שנים, כבר לפני החתונה ניסינו להביא ילדים ולא הצלחנו. הקושי שלי הוא ה'לבד', שהוא משמעותי ואין לי משהו ממנו להחזיק איתי."
האתגר המתמשך של משפחות המילואימניקים
"בעלי וכל החברים שלו לא יהיו חודשיים בבית עם כל החגים – פסח, יום הזיכרון, יום העצמאות. זו פעם רביעית במילואים והמשפחה נשארת מאחור, ויש תחושה של רוויה מסוימת. זה כבר פחות בסדר היום, התחושה שנשות המילואים צריכות לצעוק יותר חזק שישימו לב אלינו. זה נהיה יותר שקוף לאנשים. זה אותם אנשים שהולכים שוב ושוב, וזה אתגר גדול. אנשים טובים וערכיים. ידעתי שאני לא יכולה לבקש ממנו לא ללכת. הם חברים ללב ולנשק, הם האנשים הכי טובים."
האתגרים הבאים בקריירה המקצועית
במסגרת ההדרכות המקצועיות של World Rugby ורוגבי אירופה, החלה מור במסלול הכשרה של קורסים בעזרה ראשונה ברוגבי. "בקרוב אני אמורה לטוס להדריך קורס באירופה כחלק מההסמכה, ואז חוזרת להתחיל להדריך בארץ מאנשי רפואה ועד מאמנים, שופטים ואחרים המעורבים בספורט ובמועדונים".
בחודשים הקרובים, אליתה מור תצא עם נבחרת ישראל ברוגבי למשחקים בינלאומיים בקפריסין ובמלטה. המשחקים מהווים הזדמנות חשובה לנבחרת להציג את רמתה המקצועית והמתפתחת.
