הגליל בועט והגליל מתקל

שחקנים מגויסים. ישובים מפונים. מגרש מאולתר. הפסקת פעילות כפויה. אבל את מועדון גליל עליון כלום לא מכניע. שיחה עם מאמן הנוער והמנהל יניב גרטי

(רונן דורפן)

יניב גרטי מקיבוץ דן, שהיום זה בעצם כיתת הכוננות של קיבוץ דן כשהמשפחה מפונה, יודע מה זה לאבד מועדון. באזור שנת 2000, כשהוא שחקן נוער בגליל עליון, סגרו את המועדון שהוקם בתחילה ב-1976. אנרגיות נמוכות, התבססות מוגזמת על המתנדבים בקיבוצים שהלכו והתמעטו וקיבוץ שמיר בנה שכונה על המגרש. ב-2005 ניסו שוב להקים את הקבוצה ללא הצלחה ממשית ואז ב-2012 היה בין המייסדים של המועדון המחודש. עמירם פורת ז״ל מכפר בלום ועידו שמיר מכפר סולד הובילו והוא הצטרף כשחקן ובתוך חודש וחצי הוא כבר היה מנהל. הקימו גם קבוצת נשים בהובלת שאריס אולי וקבוצות נוער וילדים.

אז הפעם זה לא יקרה. לא יכניעו אותם. כשליש מהשחקנים מפונים. במגרש האימונים הזמני בחצור מתאמנות שלוש קבוצות על אותו מגרש. כמעט כל השחקנים הבוגרים וגם כמה שחקניות, בשירות מילואים אינסופי. אבל הגליל בועט והגליל מתקל. בסוף השבוע שעבר הניפו הנשים, עם הקפטנית מיכל להק, את גביע המדינה. קבוצת הנוער בהובלת הקפטן גיל שמיר, הביסה בשני משחקים את היריבה הגדולה מיזרעאל. גם בשביעיות וגם ברוגבי קונבנציונלי (12 מול 12).

ולא פחות חשוב לגרטי: אפילו שחקני קבוצת הילדים, כולם מקיבוץ יפתח, כולם מפונים, מתאמנת במושבם הזמני ליד הכנרת.

אז מה קורה אחרי השביעי באוקטובר. מי מגיב ראשון?

"אז בשביעי באוקטובר בעצם מפסיקים כל האימונים. הם החלו לחזור, חצי כוח כזה, רק באמצע פברואר. עושים מה שמצליחים, לא היו לנו מאמנים כי כולם היו בצווי שמונה וגם נעמה (בדיחי) שהיא המאמנת של הנשים הייתה מפונה. מכל קבוצת הנשים שלנו רק 4-5 נשארו לגור באזור. היתר פונו וחלק התפנו לחוץ לארץ. אבל אז במרץ הצלחנו לאתר מגרש ושם התחלנו לעבוד. שלוש קבוצות בו זמנית באותו מגרש״.

איך מסתדרות שלוש קבוצות על אותו מגרש?

״זה לא פשוט. רמת העצימות מאד שונה. יש את קבוצת הנשים. יש את העד-18 שהם קבוצה מאד איכותית. ויש את הגילאי 14-16 שהם חבר׳ה מתחילים. צריך לג׳נגל בין שלושה אימונים ברמת עצימות שונה. ביום ראשון האימון בעיקר עם נעמה ובימי רביעי איתי. ביחד עם 2-3 עוזרי מאמנים. וחשוב שתדגיש כל זה לא היה קורה בגלל שתיים מהנשים שלנו, נעמה ושרה חדד. לא מבין למה אתה לא מראיין אותן!״

כי אני מראיין אותך – דבר עליהן!

״אז ככה. נעמה זה לא חדש לי, חוץ מכל התרומה שלה לרוגבי הנשים בישראל, היא שותפתי העיקרית לדרך בגליל עליון. היא הולכת איתי צמוד כבר שנה שלישית, מדברים שעות על שעות בטלפון ומנהלים את כל המועדון הזה. אבל לצידה זו מישהי שפשוט נכנסה לזה בשנה הבלתי אפשרית הזאת. שרה (חדד) היא מבני איתן ברמת הגולן. היא שחקנית אצלנו ובשנה שעברה נפצעה מאד קשה. קרע ברצועות שהביא להמון פיזיותרפיה. אז היא בעצם נכנסה פול טיים בהתנדבות לניהול קבוצת הנשים. ארגנה מגרשי אימונים מרגע שהייתה הבעיה במגרש בגנוסר. עושה פעילויות טאג רוגבי וחשיפה בבתי ספר. מדברת עם שחקנים. הצילה את הפעילות של קבוצת הילדים כשהמאמנת שלהם לא הייתה יכולה להמשיך. אם לא היוזמה של שרה החל מפברואר. אני לא יודע איך אנחנו מחזיקים את המועדון״.

מי עוד בתודות?
״קודם כל, כל שחקן ושחקנית אצלנו. אמרתי את זה גם לראש המועצה שהתקשר לברך על הזכיה בגביע. ההקרבה של אנשים, לבוא, להתאמן, להרתם, בתקופה שיש כל כך הרבה על הראש. אני לא יודע אם יש עוד מועדונים ששורדים סיטואציה כזו. ולא רק שחקנים ומאמנים. יש לך אנשים כמו הספונסר שלנו, גילי בן דור. יש לו פנסיון לכלבים בנווה אטי״ב. הוא תורם בעיקר לקבוצת הנשים שלנו.

בנוסף יש אנשים ממועדונים אחרים שנכנסו לעזור. נתן עמוס, שחקן הנבחרת, הועבר בשלב מסוים לכיתת הכוננות של כפר בלום. אז הוא עזר באימונים. עופר המבורגר ממזרע, זו הייתה אמורה להיות שנת שבתון שלו מאימון, בא לסייע לנו.

ויש את עמותת גליל עליון והמנכ״ל אחיקם שושן. בלי קשר למלחמה, הם תמיד עוזרים לנו וזה מאד עוזר להשתייך לגוף גדול וחזק. אנחנו מקבלים הקצבות מהטוטו ומשרד הספורט אבל לרוגבי הרבה פעמים יש פחות תקציבים והם משלימים.זו לא פעם ראשונה, גם בקורונה הם סגרו לנו הרבה פינות״.

אז אתם מתאמנים בחצור הגלילית, שאם להצמד לקלישאות של רוגבי, קיבוצניקים ואנגלו סקסים וארגנטינאים וחקלאים, אז זה לא יישוב של רוגבי?
״כן, ברור, האנשים שם לא ידעו כלום על רוגבי, באופן טבעי העניין העיקרי שלהם הוא כדורגל ורוגבי לא על הרדאר בשום צורה. אבל עזוב קלישאות. קיבלנו תשובה שלילית מהרבה מגרשים אחרים בכל האזור בגלל שהמגרשים תפוסים לכדורגל. ואז שרה חדד ואורית כץ, שחקנית אחרת שלנו, מצאו את המגרש הזה בחצור. והאחראי שם במתנ״ס, אדם מדהים בשם יהודה טהר, עשה הכל לעזור לנו. למד את הנושא, מצא בלוח זמנים חלונות שהמגרש פנוי. הוא פשוט הציל אותנו כי לא הייתה לנו שום אופציה אחרת. הוא הציל את כל הפעילות שלנו השנה״.

אגב, בית זמני, הצלחתם לגייס משם שחקנים?
״מחצור עצמה לא. אבל התחילו להגיע שחקנים מדרום הגליל – מכחל, מכפר הנשיא, מספסופה (כפר חושן). יש 7-8 שחקנים חדשים מרביתם צעירים״.

אז בוא נדבר על העתיד אחרי המלחמה. איך אתם מצליחים בעתיד לפרוץ את המחסום של עיירות הפיתוח ולהביא משם שחקנים?
״אתה יודע, בקבוצה המקורית של הגליל העליון, בין המייסדים היו האנגלו-סקסים של רונן (ברנדון) קלעי. והיו גם המרוקאים, עם שמעון אבוטבול. תמיד צחקו שבטורנירי שביעיות כולם מדברים עברית ואנגלית רק בגליל עליון מדברים גם מרוקאית. לפני כמה שנה היה אצלנו מאמן שעבד כמורה בברנקו וייס, בית ספר בקריית שמונה עם הרבה תלמידים שלא השתלבו במסגרות אחרות. וכמה מהם באו וחלק נתפסו לעניין. אבל היום לצערי יש לנו לא יותר מ-4-5 שחקנים מקריית שמונה בכל המועדון. כדורגל חזק שם מאד בתודעה ואנחנו צריכים לשבור את זה. בסוף רוגבי זה חבר מביא חבר. אנחנו נמצא את האנשים ונשבור את המחסום״.

אבל בסוף אולי אתם מאזור פריפרי, אבל אתם קשוחים. אתם מהגליל, אתם מרוגבי, אולי הסיטואציה מוציאה מכם יותר?
״דיברנו על זה לפני המשחק של הנוער. זה היה מאד אמוציונלי. הם שלוש שנים רצים יחד. החבר׳ה מנבחרת הנוער עושים ארבעה אימונים בשבוע. שניים בנבחרת עם נימי (נמרוד קפלן) ושניים אצלנו. לפעמים נמצאים עד 1 בלילה באוטובוסים. זו הייתה הזדמנות אחרונה לחבר׳ה מי״ב לשחק עם האחרים. להראות שהם לא מוותרים. שהביחד הזה של מועדון גליל עליון הוא מאד מיוחד״.