נעמה בדיחי, אחת השחקניות הבולטות בענף בשנים האחרונות, מונתה לרכזת תוכניות נשים WORLD RUGBY בנוסף להיותה שופטת ומאמנת. ביום שישי הקרוב היא תעלה למשחק הראשון העונה עם גליל עליון, קבוצה שכל שחקניותיה פונו ופוזרו בארץ "זו פיסת החיים שנשארה לנו מלפני המלחמה". וגם: השחקניות שגויסו למילואים, המגרש החלופי בקיבוץ חולתה והמקום של הרוגבי בחייה אחרי שאיבדה את אמה ואחיה "ליפול ולקום, ברוגבי לומדים לעשות את זה ליטרלי, כי המשחק לא נגמר"
נעמה בדיחי (34) הגיעה לרוגבי די במקרה. למעשה לדבריה היא הייתה אמורה להיות רקדנית. בהיותה ילדה אחת בין חמישה אחים, אמא שלה כיוונה אותה לריקוד, למרות שהיא ממש רצתה להצטרף לאחיה בקראטה. בזמן שאלו חזרו מהחוג עם מוטיבציית יתר להתגוששות, נעמה לא הייתה מוכנה להיכנס לתפקיד 'שק האיגרוף' והחזירה להם "נתתי להם פייט" היא נזכרת ומחייכת "הצורך בפיזיות וההיאבקות היו חלק מהחיים שלי והריקוד לא נתן לזה מענה. הרוגבי פתח את הדלת בבת אחת למשהו פיזי ואגרסיבי והכוח שלי עם המהירות היו יתרונות בעולם הזה".
בגיל 22 היא הצטרפה בפעם הראשונה לאימון רוגבי הודות לשכנה ששיחקה רוגבי והבחינה בתשוקה שלה לספורט. כבר באותה שנה היא התקבלה לנבחרת ישראל. "הבדיחה בקבוצה הייתה שנולדתי בשנת 1990, הייתי ממש התינוקת של הקבוצה. היום כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה היה סופר מאוחר".
היא החלה לשחק בירושלים, עברה לתל אביב ולאחר שהכירה את בן זוגה, עברה לצפון ושם שיחקה בדבורות הגליל העליון כשלימים הפכה גם למאמנת הקבוצה.
לקבוצה מהצפון היו השנה את כל הסיבות להתפרק ולא להירשם לליגה, אבל דווקא הקבוצה הייתה אי השפיות כמעט היחיד בחייהן של השחקניות שפונו מבתיהן "זה אולי הזיכרון ופיסת חיים היחידים שהיו לנו מלפני המלחמה" מסבירה נעמה "קיימנו מחנה אימונים בוינגייט, הגיעו שחקניות מים המלח, נאות סמדר ליד אילת ומהצפון. זה תמיד היה המפלט עבורנו להתנתק מהחיים ולעשות משהו אחר. התגבשה קבוצה חברתית מאוד תומכת וחזקה. כשאני מגיעה, אני לא אמא של יערה או אשתו של אלעד, אני מאמנת ושחקנית רוגבי, אני מאוד מפוקסת ברגעים האלו ואני רואה את זה גם על הבנות שלי".
"כשאני מגיעה לרוגבי, אני לא אמא של יערה או אשתו של אלעד, אני מאמנת ושחקנית רוגבי, אני מאוד מפוקסת ברגעים האלו ואני רואה את זה גם על השחקניות שלי".
צלם רועי כפיר
אחרי הפסקה של כמעט חודשיים, חזרתן להתאמן פעמיים בשבוע
נעמה: "נכון, חיפשנו מגרש במיקום שיהיה נוח לרוב השחקניות ולשמחתי מצאנו בקיבוץ חולתה ששיתפו איתנו פעולה. המועדון החליט להשקיע מהמשאבים שלו ולהתקין שישה עמודי תאורה כדי שנוכל לשחק בערב. זו הייתה החלטה שלוותה בכאב בטן, הרי לפני המלחמה השקענו הרבה כסף במגרש שלנו בקיבוץ דן, אבל הבנו שאם לא נעשה את זה, לא יהיה מועדון רוגבי גליל עליון בשום צורה".
איך השחקניות שמרו על כושר בשנה האחרונה?
נעמה: "עשינו אימוני כושר בזום, הקורונה עשתה לנו הכנה" היא צוחקת "שלחתי לבנות אימוני כושר שאפשר לעשות בבית, כל אחת הייתה צריכה לקחת אחריות על הגוף שלה, זה לא בשביל להיות חטובה, זה בשביל שהגוף יהיה מוכן למשחקי רוגבי. עודדתי את מי שיכולה ללכת לאימוני כושר ולהרים משקלים, בשביעיות המגע אומנם פחות תדיר, אבל עם מהירויות גבוהות, ככה שברגע שיש מגע במהירות גבוהה, צריך מסת שריר כדי לשמור על המפרקים".
השנה החולפת הייתה רכבת הרים מאתגרת עבורה. כאמור, היא פונתה מביתה עם משפחתה בשל המלחמה, חזרה לשפוט במשחקים, מונתה לרכזת תוכניות נשים WORLD RUGBY ועם סיום התואר השני בהידרוגיאולוגיה היא מתחילה לעבוד במכללת תל חי. "אני לא בשימור אנרגיה" היא מחייכת ומוסיפה "אני אוהבת לעשות גם וגם וגם. אם אני נהנית מכל התחומים, אז למה לבחור?"
יש לכן גם שחקניות שגויסו למילואים
נעמה: "נכון, יש לנו את פרח איתיאל ואורית כץ שגויסו וברגע שמתאפשר הן מגיעות לאימונים. שתיהן בתפקידים פיקודיים והן מגיעות ממש עם המדים. הן שתיהן נשים מדהימות וחלק אינטגרלי מהקבוצה. אנחנו מאוד מעריכות את מה שהן עושות".
ספרי קצת על התפקיד החדש כרכזת תוכניות נשים
נעמה: "האיגוד רואה חשיבות גדולה בשילוב יותר נערות ברוגבי. המטרה היא להגיע לכאלו שלא מכירות כלל את הענף במסגרת מפגשים ואימונים. כרגע אנחנו מתחילים ביזרעאל ובחיפה, עשרה מפגשים שבהם אנחנו גם מתייחסים לכל מה שהנערות חוות בשלב הזה בחייהן, כל עניין הנשיות וגיל ההתבגרות. התפקיד כשלעצמו הוא הצהרה, בוני (מנור-גוטפריד, מנכ"לית האיגוד) דוחפת מאוד לקידום נערות ונשים, היא מביאה את הידע והניסיון שלה ואני מורידה את זה לשטח.
WORLD RUGBY (הרוגבי העולמי) רוצה להפיץ את בשורת הרוגבי בקרב נערות ונשים, הם מבינים שם שיש קהל גדול שעד עכשיו לא ממש השקיעו בו והוא רלוונטי לא פחות מגברים ונוער.
הפרויקט כרגע הוא לשנה, ברגע שיותר נערות יחשפו לרוגבי ויצטרפו לקבוצות אחר צהרים, נוכל להגדיל את הפריסה ולהקים ליגה לנערות, משם הנבחרת תגדל, יהיו יותר תקציבים ויותר הישגים".
WORLD RUGBY" רוצה להפיץ את בשורת הרוגבי בקרב נערות, הם מבינים שם שיש קהל גדול שעד עכשיו לא ממש השקיעו בו והוא רלוונטי לא פחות מגברים ונוער"
כשאת מגיעה לנערות ומספרת להן על הרוגבי, איך הן מגיבות?
נעמה: "קודם כל אתה צריך לראות את הבעות הפליאה שאני מקבלת כשאני מספרת שאני שחקנית רוגבי. אנחנו חיים בעולם מאוד תבניתי וסטריאוטיפי. בחיי היום יום שלנו אנחנו לא נראות כמו שחקניות רוגבי לפי הסטיגמה הישראלית. כל אחת אצלנו מגיעה לאימון מהבית, מהעבודה או מהלימודים, עם האיפור שלה, הקוקו והלבוש, אבל כשמתחיל אימון, אנחנו יודעות ליפול לדשא, להשתפשף, להזיע ולהיות חזקות לא פחות מהבנים.
כשאני הייתי ילדה, הייתי צריכה להצניע את הכתפיים החזקות שלי, הדבר הזה שלהיות בת צריך להיות פחות מהגברים. מה שקורה זה שבנות מגבילות את עצמן. הייתי יכולה 'לקחת' הרבה בנים בכל מיני תחרויות ריצה או הורדות ידיים, אבל לא עשיתי את זה".
"בחיי היום יום שלנו אנחנו לא נראות כמו שחקניות רוגבי לפי הסטיגמה הישראלית. כל אחת אצלנו מגיעה לאימון מהבית, מהעבודה או מהלימודים, עם האיפור שלה, הקוקו והלבוש, אבל כשמתחיל אימון, אנחנו יודעות ליפול לדשא, להשתפשף, להזיע ולהיות חזקות לא פחות מהגברים"
נעמה מוסיפה ומספרת שהמחסום המנטלי לא מסתיים במגדר, אלא בתרבות ספורט שנופלת ממדינות מערביות אחרות "אני עושה פעולות חשיפה בבתי ספר ומדברת עם התלמידים, איזה שיעור הכי פחות אהוב? ספורט. התלמידים מוצאים את כל התירוצים למה לא להשתתף. וכשבנות משחקות בכדור, איזה משחק הן משחקות? מחניים, כלומר הן לומדות לברוח מכדור. יש כאן תפיסות עמוקות ושורשיות שצריך לעבוד עליהן מגיל צעיר, כשהגוף רך, הלמידה מהירה והאימונים באים האופן אינסטינקטיבי".
"איזה שיעור בבית ספר הכי פחות אהוב על התלמידים? ספורט. הם מוצאים את כל התירוצים למה לא להשתתף. וכשבנות משחקות בכדור, איזה משחק הן משחקות? מחניים, כלומר הן לומדות לברוח מכדור. יש כאן תפיסות עמוקות ושורשיות שצריך לעבוד עליהן מגיל צעיר"
גם את לא התחלת בגיל 16 והנה הגעת לנבחרת ישראל ואת אחת השחקניות הכי טובות בארץ
נעמה: "התחלתי בגיל 22 אבל נהייתי ממש טובה רק בסביבות גיל 30, לא היה לי את הבסיס, את ההיסטוריה להיות שחקנית רוגבי ולהבין את המשמעות והחשיבות להתפתח בענף. תמיד רציתי לשחק בחו"ל והייתי ממש קרובה לעשות את זה לפני שנתיים. אני אוהבת את החיים שלי אבל זה תמיד יצבוט לי בלב. אני יודעת מה רוגבי נתן לי בחיים, אני אחות שכולה וגם אמא שלי נפטרה ואתה לומד ברוגבי להיות חזק ולהתגבר. זה הכי אנלוגיה לחיים, ליפול ולקום, ברוגבי לומדים את זה ליטרלי, כי המשחק לא נגמר.
אני פוגשת הרבה נערות ובכל בית ספר אני רואה לפחות נערה אחת עם ניצוץ בעיניים כשאני מדברת על רוגבי. הלוואי שבכל מקום שאגיע, תהיה קבוצת נערות במרחק נסיעה שהיא תוכל להצטרף ולראות איך זה מפתח אותה כנערה ואישה. רוגבי נתן לי המון בחיים ואני בטוחה שיש הרבה נערות שיתחברו לזה".
"אני אחות שכולה וגם אמא שלי נפטרה ואתה לומד ברוגבי להיות חזק ולהתגבר. זה הכי אנלוגיה לחיים, ליפול ולקום, ברוגבי לומדים את זה ליטרלי, כי המשחק לא נגמר."
בואי נדבר על העונה, יום שישי זה מתחיל
נעמה: "השנה בשל המלחמה יהיו שש קבוצות. ת"א קבוצה יציבה שתמיד הייתה ברמה טובה. חיפה קבוצה שהתחזקה בשחקניות ותיקות ואני צופה שתהיה להן עונה טובה. ירושלים מועדון היסטורי שבו התחלתי, הדרים וינשופות רחובות/ראשון, קבוצות ברמה טובה ומקווה שיוכלו לגייס שחקניות ולהתחזק. הקבוצה שלי, גליל עליון, מגיעה עם הכי הרבה שחקניות שרוצות לעשות כיף. השנה הטורניר יהיה מגוון, חלק טאג חלק שביעיות. בשלוש השנים האחרונות יזמתי מחנות אימונים של 10 ו-15, בתקווה שיום אחד, אחרי המלחמה, זה יקרה בליגה".
