אנחנו בחצי הדרך בליגה האזורית, זמן טוב לדבר עם הוגה הרעיון, מאמן הנבחרת והמנהל המקצועי של האיגוד קווין מוסיקנט
(רונן דורפן)
היי קווין, אז אמרו לי שני המאמנים – נמרוד קפלן מג׳קלס וזאק לאבהלאבה מהסטארס – שאתה בכלל לא מתערב להם בהחלטות טקטיות או בבחירות שחקנים. יש מדינות, אפילו בכירות מאד, בהן דווקא כן מכתיבים הרבה החלטות מהנבחרת הלאומית לנבחרות האזוריות
זה נכון. זה מקובל בהרבה מדינות, אפילו בניו זילנד הגדולה. אבל אני רואה את התפקיד של הטורניר הזה כיותר רחב. לתת למאמנים לנהל קבוצות שהן כנראה, בגלל השחקנים הזרים, יותר חזקות אפילו מנבחרת ישראל להתמודד עם מצבים. אני רוצה לראות שחקנים שאולי לא היו עדיין עם הנבחרת הלאומית מקבלים צ׳אנס.
אבל היה מצב למשל, אחרי דראפט השחקנים הזרים, שהסקראם של הג׳קלס הרבה יותר חזק מהיריבות. אולי למשחקים יותר שקולים ומאוזנים אפשר היה להתערב כאן להביא למשחק יותר שוויוני?
זו לא התפיסה שלי. הליגה האזורית היא תרגיל במקצוענות מלאה לכל המערכת. אתה צריך לחיות עם החלטות שלך. המאמנים צריכים לנהל תקציב. הג׳קלס הלכו עם הסקראם החזק אבל הקו האחורי של הסטארס עם נמאני (בולירואהרואה) ופצלי (נצבה) הוא יותר חזק. עכשיו יש לג׳קלס פציעות בסקראם ויכול מאד להיות שנראה את יחסי הכוחות משתנים. קבוצות צריכות ללמוד להתמודד עם החלטות ועם מצבים שבהן הן נחותות באספקטים מסוימים. לתפיסתי, זה לא התפקיד של המנהל המקצועי לדאוג לשוויוניות.
אוקיי. כמובן שהכל התנהל בצורה לא הכי חלקה עם המלחמה. מה היו התכניות לליגה הזו ואיך דברים התגלגלו למבנה הנוכחי של עונת הבכורה?
במקור חשבנו להזמין קבוצות עתודה של כמה מועדונים גדולים הרלקווינס (אנגליה), ווסטרן פורס (אוסטרליה), סטאד פראנסה (צרפת) וגם קבוצה אמריקאית. קרתה המלחמה וקיבלנו תחליפים מאד ראויים. איי מטאי מפיג׳י מייצגים משהו מאד שונה. הם היו קצת חלשים בסקראם אבל ההתמודדות עם הקו האחורי שלהם ורמת התיקולים שלהם זה מבחן עצום לשחקנים הישראלים – שבסופו של דבר הליגה נועדה להם.
עכשיו יגיעו המשחקים מול הקבוצה הגיאורגית. הרוגבי שלהם הרבה יותר דומה למשחקים שנשחק במסגרות האירופאיות. הרבה יותר סדור ומאורגן. אני מעריך שזו תהיה הקבוצה החזקה בטורניר והיא תייצר אתגר גדול לקבוצות שלנו.
בכל מקרה, אנחנו רואים את הקבוצות האורחות שהגיעו בתקופה כזו כקבוצות מייסדות של הליגה הזו. היא אולי תתרחב אבל ״גביע ישראל-פסיפיק״ (מול קבוצה מפיג׳י) ו״גביע הידידות״ מול קבוצה מגיאורגיה יהפכו למסורת.
מה אהבת עד עכשיו מהליגה?
קודם כל אווירת האירוע וההתגייסות. כל המשחקים עד עכשיו היו אירועים נהדרים בקיבוץ (יזרעאל). מאמנים ממועדונים שונים שיתפו פעולה. זה עוד עניין שקיים מאד בעולם – ושוב הדוגמא של ניו זילנד. שיתוף פעולה ברוגבי המקומי הוא חשוב מאד.
שחקנים ישראלים צעירים שאולי נמצאים מכל מיני סיבות, אישיות או מקצועיות, בשולי נבחרות ישראל בהחלט הרימו את היד וסימנו לי ׳אנחנו כאן ומוכנים׳. אני יכול למנות לך את סיני נונס (ממוטות), את סער גלר, גבי גרשוקובסקי (רעננה), את זוהר באום (יזרעאל), לאונרדו גאון ועידו ליבוביץ (הדרים) וכנראה אחרים.
ואז יש שחקנים מאד מוכרים לי – גל אבירם וישי אברהמי – שראיתי שהם מוכנים לעלות רמה ולשחק בתל אביב היט בעונה הבא.
או קיי… אז שחקני ״מסלול״ Pathway – השחקנים הזרים. כמה הם מתכוונים להשלים את התקופה להפוך לשחקני נבחרת ישראל עם חוקי ההתאזרחות הקיימים?
אז ככה. אני מעריך שעד סוף השנה נהיה עם שלושה. תומאס (ברמן), נזיר (גסנוב) ונמאני בולירואהרואה. הרבה מהשחקנים הזרים הערך העיקרי שלהם הוא שאנחנו מחזיקים בהם כמאמנים. נזיר, תומאס והווארד מניסי מאמנים בג׳קלס. נמאני מסייע מאד באימון. אז אנחנו נראה מי יגיע לנבחרות אבל זו לא המטרה היחידה או העיקרית שלהם.
שוחחנו לפני שנה, דיברת על מצב של שליש שחקנים ילידי ישראל. שליש שחקנים יהודים או זיקה אחרת, ושליש שחקני הpathway ילידי הארץ. אז התכנית מתגלגלת. איך זה נראה עכשיו?
קודם כל ההגדרות לא תמיד לגמרי כאלו. למשל אדריאן ריינסטיין הוא יליד ארגנטינה אבל עלה בגיל צעיר. ברור שאף אחד לא רואה בו זר. תומאס ברמן עשה עליה. נזיר הוא דווקא לא יהודי אבל נשוי לישראלית אז הזיקה שלו ברורה. ברור שבעולם אידיאלי היינו רוצים להתמודד על עליה לגביע העולם עם הרכב של לפחות 60% ישראלים שהמערכת שלנו הכשירה. כי זה יראה שהצלחנו להטמיע את השדרוג במקצוענות.
חשוב לי להגיד לגבי הזרים. הם מאד מחויבים. נכון, הם מקבלים סטיפנדה לבוא לכאן, אבל בעולם יש 132 התאחדויות רוגבי ויש להם הרבה הזדמנויות אחרות. לפעמים במדינות שיותר קל לחיות בהן. הם באמת באים לייצג קבוצות ישראליות ואולי בעתיד את הנבחרת באהבה.
איך העברנו להם את ענין המלחמה?
בתחילה זו הייתה אי ודאות. אבל שידרנו להם שאין חובה להיות בארץ. ובסופו של דבר כולם בחרו להשאר.
מלחמה יכולה להיות גם מוטיבציה?
אני אומר לכולם: בתקופה כזו זו פריבילגיה לשחק רוגבי. לייצג את ישראל. לקיים טורניר. אנחנו צריכים להוקיר את הפריבילגיה הזו.
נדמה לי שלקחת את זה מהספר של ראסי ארסמוס.. (מאמן דרום אפריקה)
לגמרי (צוחק). זו הגישה שלו לקשיים.
אז מה תכנית הנבחרת כרגע?
בשלב הזה יש לנו את המשחקים מול מלטה וקפריסין, כנראה בנובמבר אחרי עונת הסופר קאפ של ההיט. אני מאד הייתי רוצה לארגן משחק טסט לא רשמי – בו נשחק עם כמה מהשחקנים העתידיים שלנו מול נבחרת מהרמה הגבוהה של רוגבי אירופה. אבל זו כרגע תכנית באוויר. אין תכנית קונקרטית.
כמה שנים אתה בארץ?
מ-2018. בתחילה על הקו עם דרום אפריקה ועכשיו פול טיים כאן. מצאתי את עצמי נשאב גם אם באופן רשמי אני עדיין לא במשרה מלאה.
מה הפתיע אותך לטובה?
מפתיע לטובה? שכל רעיון הכי משוגע שאנחנו מעלים… איכשהו קורה בסוף. ההשתתפות בטורניר בני אברהם באיחוד האמירויות. ההשתתפות בסופר קאפ האירופי. הליגה האזורית. המסעות לדרום אפריקה, לאנגליה… כל פעם שאני מרגיש שדברים הם בלתי אפשריים. משהו קורה ואנחנו מתאחדים ותכניות גדולות יוצאות לפועל.
לגבי תכניות הקיץ של נבחרות השביעיות. איך אתה רואה את זה?
בשנה שעברה לא הצלחנו להתברג לחלק הגבוה של הדרג שלנו (הדרג השני של רוגבי אירופה). לנשים היה טורניר יחסית מוצלח בטורניר הראשון בזגרב ולגברים יום פתיחה מוצלח בטורניר השני בבודפשט. בנבחרת הגברים שיאמן אותה זאק (לאבהלאבה), בגלל המלחמה, בגלל סיבות אחרות – נגיע כנראה עם נבחרת יותר צעירה וזה יכול להיות קשה. אצל הנשים יש המשכיות מצויינת – גם אצל המאמן עומר חלפי וגם השחקניות. הן מתכוננות מצויין ואני מקווה שזה יבוא לידי ביטוי.
קיימת מחנה אימון לרוגבי-15 נשים. משהו שעדיין אין בארץ בליגה או נבחרת, מה ההתרשמות?
התרשמת פנטסטית. הבנות באו במוטיבציה, למדו והפנימו דברים מהר. אני לא רוצה לעורר ציפיות, כי יש קשיים לוגיסטים, אבל אני חושב שהן מבחינה מקצועית מוכנות לטסט ראשון. אני מקווה שאפשר יהיה לאתר יריבה מתאימה.
