למה ברוגבי משנים כל הזמן את החוקים? את מה צריכים לתקן המחוקקים ומה צריך להשאיר למאמנים?
(ארם אבירם)
כולנו מכירים את האימרה השחוקה "אם זה לא מקולקל, אל תנסה לתקן את זה". נשאלת אם כך השאלה, האם הרוגבי מקולקל? אם התשובה הנה שלילית, מדוע נעשים שינויים או תוספות לחוקים חדשות לבקרים? האם אנחנו מתעקשים לשבור מוצר תקין?
לא פעם העליתי על נס את הגמישות של איגוד הרוגבי העולמי ואת העובדה שהם תמיד מחפשים לבחון את חוקי המשחק בכדי להפוך אותו למהיר ומלהיב יותר. הגמישות הזאת בולטת במיוחד אל מול השמרנות של איגוד הכדורגל העולמי שאינו חובב שינויים. אבל האם הדרישה לשינויים תכופים אכן מוצדקת?
בערוץ היוטיוב של Eggchasers Rugby הועלה לאחרונה פרק (צפו כאן) שתוהה האם הדרישה לשינויים אכן מעוגנת בצורך אמיתי. עוד תוהה הסרטון, האם שינויים שמוצעים הם בעצם ניסיון לסרס יתרונות יצירתיים מאת גאונים טקטים דוגמת ראסי ארסמוס. לטענתו, במקום למצוא פתרונות לבעיות שהספרינבוקס למשל מציבים בפני היריבים, ישנם מאמנים כמו וורן גאטלין שמבקשים לפתור את הבעיות האלה בצורה של חוקים חדשים. לטענתו, במקום לחשוב הרבה ולעבוד קשה, יש מי שמבקש מהאיגוד שיפתור עבורו את הבעיות.
הסרט:
ניתן לחלק את השינויים שנעשים או מוצעים לשני סוגים:
הסוג הראשון הם חוקים שנועדו לשמור על בריאות השחקנים. חוקים כדוגמת השינויים שנעשו מבחינת חוקי התאקל והכרטיסים האדומים ונועדו להפחית בפציעות קשות. נדמה לי שכולנו יכולים להסכים על הצורך בהם אפילו במחיר של משחק פחות אגרסיבי. נכון, אנחנו לא רוצים לוותר על המרכיב הפיזי של המשחק ואנחנו רוצים לראות שחקנים וקבוצות מתגברים על קשיים על מנת לנצח, אבל כולנו רוצים לוודא שזה לא נעשה במחיר של הפקרת הבריאות של השחקנים.
הסוג השני הם חוקים שנועדו להפוך את המשחק למהיר ומלהיב יותר. חוקים שנועדו ליצור משחק אטרקטיבי לצופים בבית ובטלוויזה ושיעלו את קרנו של הספורט בעולם. ככל שהמשחק יהיה מלהיב יותר, כך תגדל החשיפה שלו וככל שתגדל החשיפה, כך ייכנס כסף גדול והפופולריות של המשחק תמשיך ותגדל.
לעיתים שתי המטרות לשינוי החוקים מתנגשות אחת עם השניה. מצד אחד, אנחנו לא רוצים לבזבז חצי מהמשחק סביב התארגנות וביצוע חוזר ונשנה של סקראם. מצד שני, אנחנו חייבים לוודא שאנחנו שומרים על בריאות השחקנים בסקראם ולוודא שהסקראם מבוצע בצורה שמבטיחה את בריאותם, גם במחיר של "בזבוז זמן".
בסרטון היוטיוב המדובר נטען, בהקשר של החוקים שנועדו להגדיל את הפופולריות של המשחק, כי אין בהם בהכרח צורך. הטענה היא שמה שהופך את המשחק למלהיב אינן דווקא תוצאות גבוהות עם המון נקודות, אלא רגעי הדרמה וההכרעה הגורליים. רגעים שמגדירים משחק, אליפות ועונה. רגעים קריטים שיכולים ללכת לכל כיוון וגורמים לקהל לשבת על קצה הכיסא בנשימה עצורה.
כלומר לטענתם, מה שריתק אותנו למסך באליפות העולם הוא לא בהכרח משחק רב נקודות אלא משחקים שהתוצאה בהן היתה תלויה על בלימה עד השניה האחרונה, אפילו אם זה היה בקרב חפירות של בוץ וזיעת בית שחי של פורוורדס חסרי שיניים.
בוא ננסה לבחון את מרכיבי המשחק שפוגמים בחווית הצפיה שלנו ונראה האם ננקטים האמצעים על מנת לשפר את הנושא או שמא אין בכך כל צורך.
1 – משחקים מרובי בעיטות במשחק פתוח
אחת הטענות הכי נפוצות כנגד משחקים משעממים נוגעת למשחקים מרובי בעיטות . משחקים שבהם יש חלקים ארוכים של "טניס בעיטות" הם מרדימי קהל ידועים.
ובכן, לא יעזור לכם כלום. בעיטות הן חלק חשוב בטקטיקה של המשחק. חוץ מזה, אנגליה תהיה משעממת ללא קשר לטקטיקה זו או אחרת ושום חוק לא יעזור כאן.
ללא בעיטות, הגנות הבליץ יוכלו להפעיל לחץ גדול אף יותר. בעיטה לקצר מכריחה את ההגנה לחשוב ומכריחה את הקו האחורי (הפולבאק והווינגרים) להתקרב כדי לחפות. אם הקו האחורי מתקרב מדי, הם חשופים לבעיטות ארוכות והחוק החדש של בעיטות 50/22 מוסיף לסיכון של חיפוי לקרוב ובכך פותח את המשחק כולו.
מסקנה? לא הייתי ממהר לשנות משהו.
2 – טריי מליין אאוט בעזרת רולינג מול
לא יודע אם אני היחיד שלא מתחבר לדרך הזאת להבקעת טרייז, אבל אני ממש ממש לא סובל אותה. באופן כללי, זה נראה לי הדבר הכי קרוב לפוטבול שקיים ברוגבי.
ברולינג מול, הכדור אי שם מאחור והשחקנים שמקדימה מפנים את הדרך למבקיע. אפילו כשחלק מהם מתנתקים מהערימה הכללית, הרי שהם ניצלו שחקנים מלפניהם כדי לשמור על עצמם ועל הכדור. בספורט (משחק מלחמה במקור) שכל הרעיון שבו הוא הצורך לעבור בגופך את הביצורים של היריב, זה נראה לי טיפה לא שייך.
מעבר לזה, כמעט בלתי אפשרי לעצור רולינג מול על פני חמישה מטרים וניסיונות לעצור את זה, מסתיימים לרוב בכרטיס צהוב לכל הפחות ואולי גם פנלטי טריי ובצדק. הפלת רולינג מול הוא אחד המהלכים שהכי מסכנים בריאות של שחקנים.
אם כך, השילוב של משחק בעיטות עם רולינג מול מליינאאוט יוצר טקטיקה כמעט בלתי עצירה שבעיניי לפחות היא גם מאוד משעממת. למה משעממת? כי היא צפויה מדי ואף אחד לא רוצה לראות ספורט צפוי.
האם Eggchasers צודק וזו בעיה שצריך לפתור על המגרש ולא בעזרת חוקים? הפעם אני נוטה שלא להסכים וזאת בגלל ההכרח לשמור על בריאות השחקנים שהופך את הטקטיקה הזאת לנשק לא קונבנציונלי.
3 – בעיטות נייחות מכל מקום במגרש
נכון, אנדרי פולארד מבקיע מחמישים מטר בדקות האחרונות מול אנגליה כדי לנצח את המשחק, זה אחד הרגעים הגדולים של אליפות העולם האחרונה. אלו הם בדיוק רגעי ההכרעה שגורמים לכולנו להצמד אל המסך.
אז מה הבעיה שלי עם זה אתם שואלים? אין לי בעיה עם זה ספציפית. יש לי בעיה עם משחקים שבהם הדרך העיקרית לצבירת נקודות היא על ידי בעיטה. ברגע שיש בועט על, הוא הופך כל פנדל במרחק שישים מטר מהשער לשלוש נקודות. כן, זה מכריח את היריבה לקחת יותר סיכונים, אבל בסוף זה גלגל שמזין את עצמו ואיש לא יטריח את עצמו לצפות בדו קרב בעיטות במשך שמונים דקות.
האם יש מה לעשות בעניין? לטעמי הכנסת שעון הזמן לבעיטה היא צעד מצוין בכיוון.
בשש האומות הקרוב, יהיו לבועטים 90 שניות עבור בעיטת המרה ושישים שניות עבור פנדל. אני הייתי מקצר את הזמנים האלו עוד יותר. לדעתי הקהל לא מעוניין לראות איזה תואם ג'וני ווילקינסון ממזמז את האוויר במשך חמש דקות לפני הבעיטה. בעיטה תחת לחץ זמן תקצר את הזמנים "המתים" במשחק, תפעיל לחץ על הבועט ותוריד את אחוזי ההצלחה, בטח בבעיטות ממרחק גדול. כל זה יעלה את העניין במשחק וגם ידחוף קבוצות לנסות ללכת על טריי במקום על 3 נקודת.
4 – סקראם שלוקח שעות על גבי שעות
מלבד חברי החמישיה הסודית של מרכז הסקראם, צריך להודות שרובנו לא ממש מבינים מה קורה שם בפנים. הצורך לשמור על בריאות השחקנים גורם לביצועים חוזרים ונשנים ולזמני המתנה שמתחרים בתמיכה הטלפונית של הוט. זה אולי מעדן למביני עניין שעורגים על משחק השח המרתק שביו חברי הפאק בשני הצדדים, אבל עבור הקהל הרחב בבית זה כנראה זמן טוב ללכת להביא עוד בירה מהמקרר.
האם יש חוקים כדי לפתור את זה? כן, בהחלט! שעון העצר בשש האומות הקרוב יאפשר 30 שניות בלבד לביצוע של סקראם (וליינאאוט). צריך רק לקוות שהשופטים יקפידו על זה. אם קבוצה לא מוכנה בזמן לסקראם היא תיענש בפרי קיק נגדה.
5 – סקראם פנלטי
אני מוכרח להודות שזו האניגמה הגדולה ביותר עבורי. אין לי שום מושג מדוע השופט שורק לפנדל עבור קבוצה זו או אחרת בסקראם. אני מבין שעל מנת לשמור על בריאות השחקנים, העבירו את האחריות לשחקנים עצמם. בעצם אומרים לפורוורדס: 'זה התפקיד שלכם להישאר על הרגליים וזה התפקיד שלכם לשמור את הסקראם ישר וזה התפקיד שלכם לא להידחף לאחור'. הענין הוא שאני לא תמיד מצליח להבין (בעצם, כמעט אף פעם) לפי מה השופט מחליט מי מהקבוצות היא זו שקרסה ראשונה או מי מהן סובבה או לא מנעה את סיבוב הסקראם ועוד ועוד.
הבעיה היא, שאם הצופים לא מבינים על סמך מה מתקבלת החלטה, זה פוגע בחווית הצפיה ואף פותח פתח לכל הדיונים האינסופיים בדבר החלטות שיפוט מוטות. החוקים צריכים להיות מספיק פשוטים כדי שכל אחד יוכל להבין את ההחלטות במגרש.
האתגר הגדול כאן לטעמי הוא הסנקציה בדמות פנדל. אני מבין שהסנקציה צריכה להיות מאיימת מספיק, כדי שקבוצות לא יבצעו עבירות מקצועיות בסקראם כדי להימנע מספיגת טריי. מצד שני, במצב הנוכחי קבוצה יכולה לזכות בפנלטי סקראם מחצי מגרש, דקות לפני סיום משחק מכריע (למשל בחצי גמר אליפות עולם) ואז להכריע את המשחק בבעיטה לקורות.
האם יש אפשרות לפתור את זה על ידי שינוי החוקים? האם יש צורך?
אחת ההצעות שיכולה לעזור בחלק מהמקרים, נמצאת בשלבים מתקדמים של ניסוי ברמות שונות של המשחק בניו זילנד. מדובר בחוק שאוסר על סקראם להתקדם יותר ממטר וחצי (מלבד אם הסקראם חמישה מטרים מקו היריב). חוק כזה ישמור על בריאות השחקנים מבלי הצורך להעניש את הקבוצה הנסוגה בפנדל. המשחק יהיה ברור ומהיר יותר והאחריות תהיה על הקבוצה המתקדמת לעשות שימוש בכדור ולתת לכולנו אפשרות לראות רוגבי דינמי ומהנה יותר.
6 – כדור איטי מראקס
אחד הדברים הכי משמעותיים בהפיכת המשחק לאטרקטיבי בשנים האחרונות, הוא מהירות הביצוע בראקס. הבעיה היא שבחצי המגרש שלהן, קבוצות מנסות להאט את הוצאת הכדור כמה שרק ניתן כדי לאפשר להן לשחרר כדור ולחץ בצורה בטוחה. אחת הדרכים הידועות לשמצה בהקשר הזה הוא מבנה "הזחל" שבו עוד ועוד פורוורס מתחברים אחד אחרי השני באחורי הראק. הסקראם האלף מצידו מגלגל לאט לאט את הכדור בין הרגליים שלהם ומתרחק כמה שיותר מקו האופסייד ומהיריבים שמנסים לחסום את בעיטת ההרחקה שלו.
האם יש צורך בחוק שיעצור את "שיטת הזחל"? לא חושב. החוק בשש האומות הקרוב יחייב קבוצות להוציא כדור מהראק תוך חמש שניות. אם השופטים יקפידו על זה, לאף אחד לא יהיה זמן להתעסק בזחלים.
תתארו לכם משחק שהמהלכים המכריעים בו יראו ככה: פנלטי סקראם אניגמטי במרחק 70 מטר מקו הטריי של היריבה (אחרי ריבוי ניסיונות כושלים לאורך דקות ארוכות), שהופך לבעיטה החוצה 5 מטר מהטריי ליין ומסתיים בטריי מרולינג מול.
מזה אני חושש. מוצאים בזה עניין? אתם תשלמו כרטיס כדי לראות את זה?
