שיחה עם מייק פופמאייר, על תפקידו החדש ברוגבי ישראל בתכנית פיתוח המועדונים
(רונן דורפן)
מייק פופמאייר מכיר ממקור ראשון את האתגר בשכנוע צעירים לשחק רוגבי. "גדלתי בפורט אלפרד באזור האיסטרן-קייפ בדרום אפריקה. אזור פורה מאד בכשרונות רוגבי. בתיכון למדתי בפנימיה ורוגבי היה הספורט העיקרי. אבל התפקיד שלי היה להביא את הTEE עבור הבועט. פחדתי לשחק!״
”אחרי התיכון עבדתי שנה בחוץ לארץ, חזרתי גבר, ועברתי לעיר בשם ג'ורג'. שם צריך להצטרף לקבוצת ספורט כדי להכיר חברים. אז התחלתי לשחק וגיליתי שאני די טוב בזה. הייתי lock. וכעת רוגבי הוא המקצוע שלי כבר 19 שנה״.
לקראת סוף הקריירה עבר לגרמניה. שיחק ועבד בתוכניות פיתוח – זיהוי צעירים ואימון בכל רחבי גרמניה. גרמניה בינתיים התקדמה ופספסה במעט את גביע העולם 2019.
עכשיו הוא עובד עם רוגבי ישראל על תכנית פיתוח מועדונים. תכנית משותפת שמובילים הוא, מנכ״לית האיגוד בוני מנור גוטפריד והמנהל המקצועי ומאמן הנבחרת קווין מוזיקנט. התכנית הייתה שפופמאייר יגיע בנובמבר, אבל אז פרצה המלחמה ועכשיו הוא צפוי להגיע בפברואר. אבל למרות קשיי המלחמה העבודה החלה ונערכו מספר פגישות זום. בפגישה אחת הוצגה תכנית ידע למועדונים ובמסגרתה הציג כל מועדון גם ניתוח SWAT של חוזקות וחולשות. מאז נערכו פגישות ייחודיות למועדונים – כמו חיפה, הדרים, ממוטות מנשה ויזרעאל – וצפויות הדרכות זום נוספות לפני הגעתו לארץ.
חשוב להדגיש: איגוד הרוגבי לא השקיע מעולם בתשתיות בצורה מסודרת. עבודה על ביסוס הפירמידה. במידה מסוימת הענף התבסס על בוגרים בלבד. היום, כשהמדינה מכריחה קבוצות לייצר קבוצות עתודה צעירה כדי לקבל תקציבים יש חשיבות גדולה עוד יותר בפיתוח תשתיות. בנוסף כמובן לערך לקהילה והחשיבות התרבותית.
אז בוא נדבר על מועדונים בישראל. אנחנו קצת מדבר, הילדים לא גדלים בתרבות של רוגבי, אולי אין להם כוכבי רוגבי מקומיים להזדהות איתם. קצת מאתגר לעבוד במציאות כזו?
"אני אומר שזה אתגר חיובי. אלו סוגי הפרויקטים שאני רוצה להיות מעורב בהם כי אתה יכול לעשות דברים. אתה רוצה לעבוד במקום בו אתה יכול להביא לשינוי אמיתי.
קח לדוגמא את סיפור סיה קוליסי (קפטן דרום אפריקה. ר.ד). הוא הלך למועדון מקומי בפורט אליזבת׳. היה שם אדם אחד שאמר לו שהוא הולך להפוך למשהו. אדם אחד שהשפיע והשקיע. עכשיו, דרך ההשפעה של קוליסי, אנחנו רואים איזו השפעה ענקית זה יצר על כל הרוגבי״.
החזון של פופמאייר לגבי מועדוני הרוגבי הוא מאוד ׳הוליסטי׳. כולל את הצורך לשלב משפחות, לייצר תרבות במועדון, לייצר קהילה. "בשני המועדונים שבהם הייתי מעורב בגרמניה – התחלנו לקטוף את הפירות מקצועית אחרי עשר שנים. התחלנו עם בני 8 וכשהם היו בני 18 הגיעו תוצאות. אבל מדי שנה הגיעו אנשים חדשים בגלל התרבות שהמועדון מציע״.
'תרבות' היא מילה גדולה. מה זה במציאות?
"לפי דעתי, תרבות היא הרצון להיות במועדון כי יש שם משהו לעשות. זו רשת חברתית. מקום בו הילדים שלך לומדים את הערכים שקשורים לרוגבי. יוצרים חברויות. אז אתה כהורה רואה את מה שהילד שלך לומד ואתה שמח. אתה כהורה מזהה את עצמך כחלק מזה.
מקום בו בבוקר אתה מביא את הילד למשחק. אחר כך יש משחק בוגרים. אולי אחר כך ברביקיו וצפייה משותפת במשחק בינלאומי חשוב״.
אוקיי. במשפחות יש אמהות. רוגבי… פציעות… אתה בטח יודע את השאלה הבאה…
”ברור. חשוב להבהיר כי סיכונים קיימים בכל ענף ספורט. כדוריד או כדורגל או סקי. תמיד יש סיכון. אבל ברוגבי הם ילמדו להגן על עצמם במצבים כאלה.
אני זוכר שהיה ילד שרצה לסוע לדרום אפריקה לחילופי תלמידים והאם דאגה שהרוגבי שם יהיה קשוח מדי. אמרתי לה שרוגבי זה רוגבי. אפשר להפצע בגרמניה ואפשר גם בדרום אפריקה. אבל הוא הולך לזכות שם בחוויה שהוא יזכור כל חייו.
הילד נסע ובסוף נשאר בדרום אפריקה עד סיום התיכון!.
אני תמיד אומר לאימהות: תשאירי את הילד לאימון אחד. אם הוא לא ירצה לחזור הכל בסדר. אם הוא ירצה לחזור זה יגרום לך לשמוח כהורה.
וכאן חשוב להדגיש – נכנס תפקיד המועדון. המשימה של המועדון היא להפוך את האימון לכיף״.
האם אתה מאמין בהקמת אקדמיה בישראל?
"אני חושב שזו מטרה ל-5-6-7 שנים קדימה. אני רואה רק יתרונות בכך״.
זה לא עלול לדלל את המועדונים מכשרון?
״אני מדבר על תרחיש בו הם עדיין משחקים עבור המועדונים. לאקדמיה הם פשוט באים ולומדים. אנחנו צריכים למצוא את הדרך שאנחנו עושים זאת בישראל כי יש לנו את העניין של הצבא. אבל ראיתי איך עושים זאת בדרום אפריקה. הם חיים באקדמיה. לומדים, מתאמנים ולומדים איך לחיות כמקצוענים גם מחוץ לשעות הלימודים והאימונים".
פרויקט פיתוח נוסף שנחשפת אליו הוא פיתוח הרוגבי באוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה. אוכלוסיה עם עוני ובעיות. שיטת המכסות (קביעת מספרי מינימום לשחורים בכל מועדון) קיבלה ביקורת עצומה כשהחילו אותה.
״בוודאי. קראתי את ספרו של ראסי ארסמוס (מאמן דרום אפריקה. ר.ד). זה גם כן היה פרוייקט ארוך של כעשר שנים. עם המון ביקורת לאורך הדרך. אבל הם זיהו את צ׳סלין קולבי, את לוקאנו אם, את קוליסי ונתנו להם הזדמנויות ומקומות לשחק. והיום אני חושב שאין שחקן אחד שלא משחק בנבחרת דרום אפריקה בזכות. יש לנו שורה של שחקנים ממש מזהירים״.
אוקיי. אז אם ניקח את זה לישראל. יש לנו את הקבוצה המקצוענית – תל אביב היט – אולי אנחנו צריכים מכסות מינימום לשחקנים ישראלים?
"אני לגמרי בעד. מה הטעם בתחזוק קבוצה מקצועית במדינה שבה זה לא מועיל לשחקנים המקומיים? ההיט הוא מקום ששחקן צריך לשאוף אליו. אני חושב שאם נסתכל על המועדון שהחל לפעול לפני 3 עונות, בעונה הראשונה זה היה לא רע ובעונה השניה והשלישית הגענו לגמרים, אז זה פרויקט טוב לשאוף אליו. אם הייתי ילד מתחת לגיל 18 או 19, הייתי רואה בהצטרפות להיט בצד ההשתתפות בנבחרת כמטרה שלי.
בשנה שעברה השתמשנו ביותר ישראלים בקבוצה. השנה עם המלחמה חלק מהם היו חסרים. אבל אני חושב שזה רעיון טוב״.
מה אתה אוהב בשחקנים הישראלים? מה חסר להם?
"הדבר הטוב הוא שהם אמיצים ואין להם פחד. זה מה שאתה רוצה כמאמן. מה שחסר להם היא הבנת משחק שזה עניין שנובע מחוסר נסיון וחוסר במשחקים גדולים״.
תן לי דוגמא, מה מעשית אתם יכולים לעשות עם שחקנים שהם כבר בגיל נוער או בוגרים?
"לדוגמא, קווין (המאמן הלאומי והמנהל המקצועי) מזהה מיומנויות קריטיות. ואז אנחנו נקדיש 20 דקות מתוך 90 בכל אימון.
מיומנות אחת שזיהינו היא התחמקות. היסודות של רוגבי הם כמובן ריצה, תפיסה, מסירה. אבל הוספנו את ההמנעות ממגע, עבודה על תנועת רגליים, שינוי כוון. כי אנחנו נתקל בנבחרות שהן גדולות מאיתנו פיזית ואין טעם לרוץ אל תוך המגע״.
מה מצב הסקראמינג בארץ?
”זו בעיה אבל צריך להיות זהיר עם זה. כי הרבה מאד פציעות נגרמות שם. לרוב המועדונים אין בעצם מספרים מספיקים לאימוני סקראם מלאים. אבל עדיין יש הרבה עבודה אישית שאפשר לעשות. הוקר למשל יכול לעבוד על הטכניקה שלו. על חיזוק הצוואר.
קח את ניצי למשל (ניצן רייזל הוקר בנבחרת ותל אביב היט). הוא הצליח למצוא מועדון בליגה הרומנית. למד מה צריך לעשות בחדר כושר. חזר משם שחקן ברמה הרבה יותר גבוהה.״
